זיכרון השואה הינו המרכיב המשמעותי ביותר בתודעה הקולקטיבית הישראלית-יהודית. אפיוניו של הזיכרון הושפעו ממכלול גורמים מאז קום המדינה: מערכת החינוך הפורמלי והבלתי-פורמלי, אמצעי התקשורת, מוסדות ההנצחה, הספרות, הקולנוע האמנות הפלסטית ועוד.

אולם השפעה מיוחדת  הייתה לשרידי השואה שהגיעו ארצה לאחר השחרור. הם השפיעו ועדיין משפיעים על האופן שבו הוטמע זיכרון השואה בתוך החוויה הקולקטיבית הישראלית, אבל יותר מכל השפיעו שרידי השואה על בניית חווית השואה הפרטית של צאצאיהם.זיכרונותיהם הטראומטיים של בני הדור הראשון הועברו בדיבורים, אך גם בשתיקות, בהתנהגויות כאלה ואחרות, בקשר או בנתק. השיח בין הדורות יצר שפה מיוחדת – מלים מיוחדות שרק "אלה שהיו שם" הבינו את מלוא משמעותן, מלים שאסור היה להעלות על דל השפתיים. וכל אלה היוו את תשתית המערכת המשפחתית. 

שרידי השואה היו הראשונים לספר את סיפור השואה ובאמצעות סיפוריהם יצרו את התדמיות של "ארי" ו"יהודי" שנצרבו בתודעתו של דור שלם. גם ביטויים כגון "הפלנטה האחרת", "החיה הנאצית", בהם השתמשו שרידי השואה ' הביאו להטמעת הדימויים הללו בתודעתם של בני הדורות שאחריהם.

אחד הביטויים החזקים ביותר להזדהות עם הקורבנות בשנים הראשונות הייתה  השנאה לכל מה שהוא גרמני. הרגשות העזים האנטי-גרמניים נחשפו כל אימת שהתקיים דיאלוג כלשהו עם גרמניה. האווירה הציבורית בארץ סביב הסכם השילומים, עסקת נשק עם גרמניה, ומאוחר יותר ההחלטה על חילופי שגרירים בין גרמניה המערבית לבין מדינת ישראל – אלה הם רק שלושה אירועים שהסעירו את הציבור הישראלי וחשפו את העצב הרגיש הזה בזיכרון השואה הישראלי.

בסוגיה זו עסקו גם יצירות ספרותיות ששתיים מהן נכתבו דווקא על-ידי שני "צברים": בספרו "פצעי בגרות" מתאר חנוך ברטוב את תאוות הנקם בגרמנים שאחזה בחבריו, חיילי הבריגדה הארצישראלית שנכנסו לגרמניה לאחר כניעתה. ואילו דן בן-אמוץ מתאר את הצורך העז בנקמה בספרו "לזכור ולשכוח", העוסק בנסיעתו של צעיר ישראלי לגרמניה רווי רגשי אשם ורגשי נקם. ישראלים רבים נדרו שלא לרכוש מוצרים מתוצרת גרמניה, אחרים נשבעו שכף רגלם לא תדרוך על אדמה גרמנית; מוסדות הנצחה כמו בית לוחמי הגטאות ויד מרדכי סירבו לארח מבקרים גרמניים ובכללם קבוצות של צעירים בני הדור השני.

כשהחלו להגיע לישראל קבוצות של מתנדבים צעירים, לא יהודים מארצות שונות לעבודה בקיבוצים, היו קיבוצים לא מעטים שסירבו לקבל מתנדבים גרמניים, על אף שהיה מדובר בצעירים בני הדור השני.

גם אם בשנים הללו, שנות ה-60 לא התעניינו הצעירים הישראלים באירועי השואה, בכל זאת, אל מול צעירים גרמניים ראו עצמם הישראלים כמייצגי הדור השני של הקרבנות. את הצעירים הגרמניים הגדירו באופן אחיד וללא אבחנה בין איש לרעהו:  בניהם של מחוללי השואה. ואמנם גם הם נולדו וגדלו לתוך זיכרון. הזיכרון הפרטי שלהם הכיל לא פעם אנשי ס.ס., נאצים חברי מפלגה להוטים, בעלי תפקידים, או אפילו אבות שנפלו בקרבות ונחשבו לגיבורים על-פי אמות המידה הצבאיות... 

בעולם שהתגלה בין חורבות מלחמת העולם השנייה גדל הדור השני הגרמני כשאות קלון מוטבע על מצחו ועם עול כבד של אשמה שהורישו לו דור ההורים הסבים והסבתות. אבות אכלו בוסר ושיני הבנים קהו, קהו מאד. ארגון "אות כפרה" הוקם בראשית שנות ה-70 על-ידי קבוצת סטודנטים גרמניים בני הדור השני שהשתתפו במרד הסטודנטים של 1968. הם לקחו על עצמם את המשא הכבד של האשמה והצורך לעשות מעשה כדי לכפר על פשעי אבותיהם – הפרטיים והקולקטיביים. גם הם הגיעו לישראל והתנדבו למשימות סיוע לחלשים, לחולים ובהם ניצולי-שואה רבים. אחדים קשרו את גורלם עם גורל מדינת-ישראל, אחרים הקימו משפחות עם בני-זוג ישראלים. הייתה זו נקודת פתיחה למפגש ישראלי-גרמני רצוף עימותים רגשיים רבים בדרך לשבירת הסטריאוטיפים, ליצירת דו-שיח ואולי גם להבנה ולקבלה. 

אם הישראלים בני הדור השני הם הקורבנות של הקורבנות הרי הגרמנים בני הדור השני הינם הקורבנות של המבצעים. המשא העצום הרובץ על כתפיהם של צעירים גרמניים שאבותיהם היו נאצים פעילים והשתתפו במעשי הזוועה למיניהם הפך את חייהם לחיפוש מתמיד אחרי תשובות לשאלת בדבר זהותם ובדבר אחריותם.

המפגש בין בני הדור השני – ישראלים וגרמנים היה אפוא שלב הכרחי בתהליך עיצוב הזיכרון הפרטי והקולקטיבי של הצעירים הללו. היה במפגש הראשוני הזה משום גילוי לשני הצדדים. גילוי המכנה המשותף האנושי, גילוי כובד המשא שבני הדור הראשון הטילו על כתפי הצעירים שלא ברצונם והאחריות הרובצת עליהם כלפי הדורות הבאים.

בשני העשורים האחרונים  נותנים יוצרים ואמנים בני "הדור השני" ביטוי מיוחד ורבגוני לחוויות השואה שהועברו אליהם. בתוך שלל יצירות הספרות, התיאטרון, הקולנוע והאמנות הפלסטית עולה לא פעם היחס האמביוולנטי לכל מה שהוא גרמני.

יצירות רבות תורגמו לגרמנית ומחזות רבים בנושא השואה מוצגים גם בפני קהל גרמני ומשמשים מצע תרבותי לדיאלוג בין גרמנים צעירים לישראלים צעירים שבמהלכו עולות גם שאלות קשות ונוקבות החושפות את משא העבר הכבד המונח על כתפי הצעירים בני שני העמים.

המיצבים של חיים מאור "הספרייה האסורה" ו"פני הגזע ופני הזיכרון" נותנים ביטוי חזק ומרגש למהויות הזיכרון ולמשמעויותיו הרבות כשהגורם המזמן הינו מפגש של שני צעירים – ישראלי וגרמניה. סוזאנה הגרמנייה וחיים היהודי חושפים איש בפני רעותו את העולמות הפנימיים שלהם, את עולם הדימויים שלהם, את שפת השיח ואת השתיקות ובה בעת מציבים זו בפני זה מראות רבות שבעדן נשקפת תמונה של בני אדם שלעתים הם קורבנות ולעתים הם תליינים.

מבחינה חינוכית דווקא הכלים האמנותיים מעצימים מאד את התובנות האנושיות העולות מן המשא הכבד של זיכרון השואה ובה בעת מציבים שאלות ייחודיות ואוניברסליות הנוגעות לזהותנו כבני עם כזה או אחר וכבני אדם. שאלות שרק מפגש אנושי והתנגשות בין זיכרונות עשוי לעורר. אין זה מקרי, אפוא,  שמכון "משואה"  משמש אכסניה לתערוכה זו. התערוכה משקפת את תפיסת העולם החינוכית הרב-תחומית של המכון המבקשת להציב בפני הצעירים הנחשפים לאירועי השואה שאלות הנוגעות לבני אדם, לטבע האנושי שהן כל-כך רלבנטיות לגיבוש זהותם של צעירים יהודים ולא-יהודים שאירועי השואה הם מרכיב מרכזי בזהות הקולקטיבית שלהם.

ד"ר נילי קרן