להיטלטל מחדש - נאוה סמל
להיטלטל מחדש
זיכרון ילדות: חולון, שנות החמישים. ילד מוליך את סבו העיוור לטיול יומי וכשכר על מעשהו הטוב, הוא מקבל מסבא ספר חדש במתנה. כך נולדה הספרייה הראשונה של חיים מאור. יש להניח שרכות שנותיו לא אפשרה לו להבין את מעשה החסד האמיתי של הזקן שאיבד את חוש הראייה ובה בעת פתח לנכדו עולם שלם.
הספרייה האסורה - כך קרא חיים מאור לתערוכה שהוצגה במשך שנים רבות ב"משואה". מה שהתחיל כאירוע זמני, הפך במרוצת הזמן לתערוכת קבע שרבים מבני הנוער בישראל נחשפו אליה, במהלך הסמינרים במכון ללימודי השואה שבקיבוץ תל- יצחק.
המשורר הגרמני ריינר מריה רילקה מתאר את הקוראים בספרייה כאנשים השרויים במצב של נים ולא נים, מעלעלים בדפי הספר כמדפדפים בין חלומות. במקרה של חיים מאור, נכון לומר שהוא וצופיו מדפדפים בין סיוטים. שֵם טעון "הספרייה האסורה". במקום שבו שורפים ספרים...
מאור הוא אמן עקבי שהולך בדרכו למעלה משני עשורים. חומריו תובעניים: ילדות בצל השואה, ידידות עמוקה - ובה בעת מייסרת - עם סוזנה - אשה גרמניה ובת התליינים, אשר שימשה לו במשך שנים ארוכות כמודל. הוא נובר בזרע הגזענות הטמון בנפש האנושית ומעלה את אות קין שנושאים הקורבנות והרוצחים - איש איש מצידו האחר של מתרס האימה. חיים מאור מתמודד עם מה שאנשים אחרים מבכרים לשכוח או להדחיק, כאשר המאמץ לזכור, כנגד מקורות ההכחשה, עומדים אצלו תמיד במוקד. יצירותיו מוליכות זו אל זו במערכת מפותלת, מעין מולטי-מדיה המשחזרת עבודת מחשב: תפריט כללי, סיווגי משנה, תת-ספריות, מראי מקום. גלוי וסמוי בערבוביה.
המכלול - אובייקטים אותנטיים כמו: פרוכות, חולצת ילדה, שולחן ופסלון גתה הצעיר, תצלומי משפחה של גרמנים ויהודים, רישומים, ציורים, דיוקנאות על עץ שהפכו למכסי ארונות קבורה, מגילות ושפת סימנים - כל אלה מרכיבים ביחד המחשה חזותית למלאכה המפרכת של הזיכרון. שלשלת הקשרים הסבוכים שבין התודעה ותת-ההכרה וכיצד נשלף הבזק כלשהו מן המגירה המתאימה ברגע הלא מתאים, או נדחק לפינה אפלה בכוונה להפילו לבאר השכחה. הזיכרון הוא מלכודת, אומר חיים מאור, אתה חומק ממנו, אבל הוא משיג אותך בדרכים עקלקלות, כי החיים נטולי הזיכרון הם רצף אירועים סתמי וחסר משמעות.
מול כל אחת מהיצירות מובל הצופה אל מטלת זיכרון אחרת והופך למין עצב המוליך מטען חשמלי, כשהוא מאגד בין שדות של דימויים מילוליים וחזותיים ומכליב על גבם את הסיפור הפרטי שלו.
חיים מאור פורק את התיוק הרב-שכבתי בעוצמה ושופך על הקירות ועל השולחנות מטח המכיל בו-זמנית הן את הספרייה האובייקטיבית - פרי מתודה מדעית עניינית, והן את הספרייה הפרועה - זו שאי אפשר להתמצא בה והיא מאיימת לגרוף ולהטביע את הצופה.
חיים מאור: "אני רוצה לתת לך את ההרגשה שגם אם נדמה שחשפתי כמעט הכל, בעצם לא חשפתי כלום. הצפת המידע היא חלק מטקטיקה - למתוח את החבל עד לגבול של קריסת המערכת כולה. יש בי נטייה לחבוק עולם ומלואו, ומצד שני אני מנסה להגיע אל המילה האחת שמנסחת בדיוק חד את התמצית."
לצד עבודות תזזיות עמוסות במידע, יש חללים מנוסחים בתמציתיות, המהווים מעין שורה תחתונה - צפנים המתפקדים כאתנחתא למוח ולנפש שהתייגעו מן העיכול של ריצודי המידע: כלב, מספריים, גולגולת ועצמות, גרדום, לחם, סכין ומזלג, מגדל שמירה, מזוודה. הצופה אמור להצפין את הסימן בביוגרפיה שלו וליצור נרטיב פרטי. יש קישור שהוא נענה לו מיידית, ובד בבד, מתקיימת השתלשלות חווייתית שאין לה פשר מוכר. גם אם הצופה חסר את אותה רמה של היכרות עם פקעת הקשרים שחשף האמן, זו הזמנה פתוחה להוסיף את חוטי השתי והערב של עצמו.
פיקטוגרמות אחרות מסמנות שימושים מוכרים ומקובלים, כמו ציור המקלחת המסמן בית-מרחץ ציבורי, ואילו בלקסיקון המתעתע של חיים מאור הוא הופך לתג זיהוי של תא גזים. גם אינדקס המלים יוצר לכאורה רצף תכליתי ומסודר. רכבת, חיים, פחד, שתיקה, עירום, מספר.
את המספר המקועקע על אמת ידו של אביו, ממשיך חיים מאור לשבץ כמעט בכפייתיות בעבודותיו. מתחת למסווה היופי והאסתטיקה, הקעקוע מבצבץ במפגיע, תזכורת עיקשת לעובדה שגם אם המאה חלפה ושורדי השואה נפרדים מן העולם, הזוועה שעברו עדיין מתהדהדת בצאצאיהם.
ב"מספר אור" מתעמת הצופה מול לוחית נחושת ובה מנוקב מספר אושוויץ, כאשר מבעד לנקבים הזעירים מפציע אור זוהר. המספר יוטל על מצחו של הצופה המשתקף בלוחית, ומי שמתפתה לגעת במתכת מוליכת החום, מסתכן בכווייה.
מאור מצמצם את הזיכרון למושגים הטעונים ביותר, כאשר הספרייה האסורה היא הזמנה לשותפות אינטימית, חיטוט מעיק במאגר הזיכרונות הפרטי והציבורי כאחד, גירוד פצעי איוב שמעולם לא הגלידו עד הסוף, אלא שעצם החיטוט הוא ראשית מרפא.
הסופר סול בלו חרד לשלומם של הקוראים בספריות. הם יכולים לאבד את חייהם, כך כתב, חייבים להזהיר אותם. אם את גן העדן שלו מדמה הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס לספרייה, הרי אצל חיים מאור זו מזכירה יותר את הגיהינום.
את האימה המזוקקת ביותר מכמינות צמד המלים "רכבת" ו"מחנה". בשביל יוצר ישראלי - יהודי אלה לעולם לא תהיינה בגדר מלים תמימות. חיים מאור מציב תמרורי אזהרה כנגד הקיבעון המחשבתי והרגשי שמאיים על הזיכרון, ככל שהוא מתרחק מחוויית הזוועה עצמה. יצירתו תובעת מהצופה להתייצב בעל כורחו מול בבואתו ולהיטלטל מחדש. הספרייה האסורה הזו מותרת לכל אדם.
נאוה סמל