A.R.T or T.N.T? אמנות בעידן של טרור
כוחו המצטבר של הטרור מבוסס על יצירת פחד בלתי ממוקד (של יחידים או של חברה) לנוכח סכנה שאין לה נמען גלוי לעין, במקום ובזמן ספציפיים. על פי הווייתו, הטרוריסט - כמו נחש - מסתתר בחורו ומגיח במפתיע, בכדי להכות בֶּמָקום ובִּזמן לא צפויים. זוהי דרכו לזרוע פחד תמידי באוכלוסיית היעד שלו. פחד תמידי זה מוביל לחרדה, לאימה, לשיתוק מערכות (אישיות או חברתיות) ולהתאדוּת המחשבה העצמית של היחיד, שהופך לחלק מתוך אספסוף רְדוף-אמוק. זוהי דרכו של הטרוריסט לכפות את מחשבתו או את אמונתו על האחרים. מטבעו, הוא לא משכנע, מחנך או מקרב, אלא אונס וכופה את עצמו על האחרים.
הטרוריסט מעוניין בביעור המציאות הקיימת, הממשית, על ערכיה ומרכיביה, בכדי להציב מולה סֶט חדש של מרכיבים של מציאות וירטואלית, זאת אומרת שאיננה קיימת עדיין, שמדברת בלשון אחידה של בורות ובערות. 'האדם האחיד', החד ממדי, מתאפיין ביוּניפורמיוּת של התנהגות, מראֶה ודיבור. כך נראָה, בעבר, הפשיזם והנאציזם, וכך נראים הטרוריסטים של הטאליבאן המשרתים את בן לאדן: תרבות של מדים אחידים וזקנים אחידים, מציאות של כיסוי והדחקת האנושי הייחודי.
שפת הטרור היא שפה של מילים מאיימות ומפחידות ומילים מצפינות (למשל, השימוש שעשה, כנראה, בן לאדן בנאומו הטלוויזיוני בסימני ידיים כקוד להפעלת עוזריו). פחד הוא שֵם המשחק, שנאה היא אמצעי ההפעלה.
לעומת הטרור ניצבת מציאות שמעדיפה את האנושיות האינדיבידואלית, זו שמורכבת מאין ספור תודעות מיוחדות וייחודיות שכוללות קשת עשירה של רגשות, דמיון ומחשבה עצמית. זוהי מציאות שלִבָּהּ פועם ומזרים תרבות ואמנות. זוהי מציאות שמתנהלת מתוך ובתוך שפת אמנות שָתפנית ותקשורתית (אלא אם כן שפת האמנות עושה חטא לנפשה ובוחרת בצופנים הרמטיים). מרכיבי נשמתה של האמנות כוללים עשייה מתוך בחירה חופשית תמידית (מתוך אפשרויות ביטוי רבות), עשייה משוחררת ומשחררת.
במקום בִּיעוּר המציאות (התוצר הסופי של הטרור), האמנות עוסקת בְּבֵיאוּר המציאות וּבִּבְרִיאתה, בהרחבת גבולותיה ובהצתת הדמיון של החיים בתוכה. מול אנרגיות הביטול וההרס, ההִשתלטות ותאוות הבליעה של האחר (שהן אושיות הטרור), האמנות באשר היא (בין אם היא חד תחומית, רב תחומית, בין תחומית או אין תחומית) מציעה אנרגיות שונות בתכלית: אנרגיות של בריאה ויצירה. האמנות במיטבה מבוססת על אינדיבידואליזם שתפני (ולא על אגואיזם). מטבעו, האמן מעוניין לשתף ולחלק את בריאתו-יצירתו עם זולתו. יצירה שאיננה נראית או נחוות כאילו איננה קיימת. אמן אמיתי מבין שליצירה האמנותית עצמה, כחפץ, אין חשיבות. חשיבותה בכך שהיא הזמנה לדו-שיח אנושי. היא מדיום, אמצעי מזרז, מכעיס, מרגש, מעורר מחשבה, אשר מנסה לפקוח את עיני רוחו של הצופה ולעוררו למצוא בתוך עצמו את התשובות למצוקות הקיומיות המשותפות. הטרוריסט, לעומת זאת, איננו רוצה דו-שיח ואיננו צריך דו-שיח.
לכן, השאלה שהובאה לדיון, "האם אפשרית אמנות בעידן של טרור?", היא שאלה שראויה למענה אנושי אחד בלבד: אפשרי גם אפשרי! ואפילו – חיוני והכרחי!
מדוע חיוני? כיוון שדווקא ברגעים קשים, שבהם אנו ניצבים משותקים, חסרי אונים וחסרי מילים מול זוועות של מעשי טרור, מישהו צריך לעזור לנו להעיז ולנסח את כל המילים החסרות: מילים מגיבות ומילים כואבות, מילים כועסות ומילים מכעיסות, מילים מנחמות ומילים מתקוממות כנגד. ל'מישהו' הזה קוראים 'אמן' והוא זה שיבחר את המדיום ואת הבמה הראויים לאמירותיו (מילים או צבעים, עיתון או מוזאון, רחוב או חדר). הוא יוכל לבחור במלים נשגבות כמו המלים של דוד המלך: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי". והוא יכול לבחור במילים מתפרקות ונוקשות בגרון, כפי שאבות ישורון השתמש: "יַסֵר יְיַסְ/רַנִי יה/ ולַמ/וות לא /נְתַּנַנִי", כשהמילה "ולַמוות" התפרקה לשניים וה"למה" הגיח מתוכה. האמן יוכל להמציא מילים, ללחוש מילים או לשתוק את המילים, כמו, למשל, שתיקת המילים בעבודותיו של משה קופפרמן. כל האמצעים כשרים ואין סגנון ביטוי אחד כשר על פני משנהו ובלבד שהם מציעים מחאה ונחמה, מציאות ישירה או מציאות חלופית-כייפית. כל זאת בתנאי שהם מתנהלים על ציר של אהבה מול דרך הפחד שמציע הטרור. A.R.T. מול T.N.T.
מבחינתי, האמן בעידן הטרור דומה לאותו מדריך מסתורי שהוביל אדם זר שנזקק לעזרה ולא מצא את דרכו בעלטה. המדריך המסתורי נטל את הזר בידו והוליכו למחוז חפצו. כאשר הגיעו ליעד הסופי, שאל האיש את המדריך איך הוא מסוגל לפלס את דרכו בחשיכה. השיב המדריך האלמוני "החושך והערפל אינם נוגעים בי מפני שאני עיוור". עמוס עוז, שכתב על כך במאמרו "המעשים והספרים" (מתוך "באור התכלת העזה" עמ' 15-13), מציין כי זהו תפקידו של הסופר (בעצם, של האמן). עליו להיות המדריך העיוור, איש המילים, שתומך באנשי המעשים בזמנים רעים, בהם הם מגששים באפילה וזקוקים לאנשי המילים שילחשו באוזניהם "זהירות, תהום". או: "לעצור. לנוח" וכך להוליך אותם "דרך המכאוב, הבדידות והחושך".
בשנת 1915, שנה לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כתב פול קליי ביומנו את השורות הבאות: "ככל שנעשה עולמנו מחריד יותר, בה במידה נעשית האמנות מופשטת יותר ואילו עולם של שלום מוליד אמנות ריאליסטית." על פי עמדתו של פול קליי, בעתות צרה, על האמנות להתכנס בתוך עצמה ובתוך שפתה, עליה להסתגר בתוך המגרש הביתי, 'אמנות למען אמנות'. בעינַי, זוהי עמדה של ויתור וכניעה, בגידה של האמנות בתפקידה כמדריכת המגששים באפילה.
העמדה האחרת מצפה או דורשת מן האמנות לשמש חוד החנית של התגובה הרוחנית-אנושית למציאות הקשה. אינני מתכוון לחוד החנית במובן הצבאי, את המשימה הזו נשאיר ליחידות העילית. אני מתכוון לכך שעל האמן לשמש מקור השראה וביטוי רוחני-אמנותי הן באישיותו הנון קונפורמיסטית, בחשיבתו החופשית, היוצרת, האמיצה והנאמנה לעצמה, והן בתוצריו האמנותיים. הצייר איז'ן דלקרואה, אשר צייר את הציור "החירות מובילה את העם", אמר לאחיו, שהיה גנרל במהפכת יולי 1830 בפאריס, את המשפט הבא: "אולי לא לחמתי על הבריקדות, אבל בהחלט ציירתי אותן". לא מדובר ב'ריאליזם סוציאליסטי' או ב'ריאליזם חברתי' או בכל כינוי-גנאי אחר, אלא בנכונות להישיר מבט אל עבר ה'לבן' שבעיניה של המפלצת, ללא פחד, לקרוא לה בשמה המפורש ולקרוא תגר כנגדה באמצעות אנושיותו של הדובר מולה ובאמצעות יכולתו להציע או להצביע על שינוי. זוהי חירות אמיתית של יוצר, כפי שאמר י. טברסקי, "חירות הינה האפשרות לשנות" וברנרד שו, המחזאי האירי, הוסיף על כך בציניות "חירות פירושה גם אחריות ומשום כך בני אדם נחרדים ממנה". לפני מספר שנים, בכנס שהמחיש הלכה למעשה אפשרות של דיאלוג בין יריבים השרויים במצב של קונפליקט (לאומי, דתי, גזעני או מגדרי) פגשתי את ג'וזף פיק מאירלנד. בשיחה עמו הוא אמר לי: "אחריות היא היכולת להגיב כשאחרים בוחרים לחיות בשיתוק" בלשונו: RESPONSIBILITY IS THE ABILITY TO RESPOND
אם כן, האם, בעידן הטרור, האמנים מעדיפים את עמדת השיתוק, ההתכנסות וההשתבללות בקונכיית האמנות? או שהם אינם חרדים ליטול על עצמם את האחריות והרצון להשמיע את הקול האנושי השפוי, ולהצביע על אופציות השינוי התודעתי והמעשי. האם זוהי דרישה גבוהה מדי מהם?
