שואה עם כל דבר: דברים בטקס קבלת "פרס זוסמן", ב"יד ושם", ירושלים
גבירותי ורבותי,
בשם האמנים מקבלי הפרס ובשמי, ברצוני להודות להנהלת 'יד ושם' ולנציגי 'קרן זוסמן' על כך שמצאו אותנו ראויים לקבלו.
יכולתי להסתפק בדברי תודה אלה ולרדת מן הבמה. אולם, אני יודע שישנם כאלה אשר מתקוממים על עצם החיבור של המלים 'שואה' ו'פרס' ולדעתי, הם ראויים למענה. בשנים האחרונות מצמידים ל'שואה' מלים רבות שהעור מצטמרר לשמען: שואה ורוק, שואה ומכירה פומבית, שואה ופרסומת ועוד. ישנם המתקוממים כנגד הצירוף 'שואה וגבורה'. אחרים רותחים למשמע הצירוף 'שואה וקיטש'. בקיצור, שואה עם כל דבר.
השימוש הזול וחסר הבקרה במלה 'שואה', קשור לקונטקסט הישיר שלה ומתגלגל עד לשימוש בה על ידי עיתונאי אמוציונלי, בדיווח על הפסד במשחק כדורגל. עם הזילות והזיהום של המילה הזו באים גם האיסורים. כי, כידוע, המילה והשפה הם המשכן הישיר של המחשבות והתודעה.
לכן, יש מי שאוסרים את השימוש בשואה ובאטריבוטים שלה בצירופים ובהקשרים שאינם לפי רוחם ואמונתם: לטענתם, אסור לקשור את השואה עם קומיקס ולכן, ספרו של ארט שפיגלמן, 'עכבר', הוא מעוות ופסול. אסור לקשור שואה לשמחה או לצבעים והיא צריכה להזכֵר רק בשחור-לבן.
אפילו סטיבן שפילברג (בסרטו "רשימת שינדלר") נפל במלכודת השחור-לבן הזה, שהיה - בעיקר - התיעוד העצמי של הנאצים ודרך עיניהם של מחוללי השואה. שפילברג, כמו רבים אחרים, ראה בתצלומי שחור-לבן אמצעי להראות את השואה וסרט צבעוני נתפש כ'קיטש' או כביטוי עליז מדי ולא אמיתי. ה'נכון' ביחס לשואה, זיכרון השואה ומונומנט לשואה - יאמרו לך - חייב לכלול בתוכו דמעות, עצבות, זיכרון, אבנים ואפר, תיאורי זוועה וכו'.
לדבריהם, השואה היא רק דמעות ו'יארצייט'.
כל זה נכון ומוצדק אם השואה, עליה אנו מדברים, מכילה מושגים כמו 'אפוקליפסה', 'ליקוי מאורות', 'מלכות הרשע', 'צאן לטבח', 'קרמטוריום' ואפרם של קדושים. כל הטרמינולוגיה הזו מעבירה את השואה אל מעבר להרי החושך האנושיים ושולחת אותה ל'פלנטה אחרת'.
זהו 'מתכון' אחד של תפישת השואה אך לא היחידי.
כיום, כשניתן לעלות לרגל למחנות ההשמדה ולראות את רשימות-המוות הכתובות בכתיבה תמה ואת התנורים לשריפת הגוויות, שניבנו בצורה המזכירה תנורים לאפיית לחם, מרגישים, תוך זעזוע, ש'תעשיית המוות' הזו בוצעה על ידי בני אדם משכילים, בעלי ידע טכני, בני אדם רגילים, בני תרבות גבוהה ובשם תרבות גבוהה, לבני אדם רגילים, תרבותיים, אחרים.
כן, 'הבנאליות של הרוע' ניצלה מחשבה, רגשות, יצירתיות, המצאה ודמיון אנושי. היא, אולי, היפוכה של 'מלכות הרשע הדימונית', אך, היא נוראה ואימתנית ממנה.
כפי שאמרתי, יש מי שחושבים שבידיהם נמצא המפתח האחד והיחידי של 'מילון השואה' או הקוד לתוכנת השואה ולהתנהגות ההולמת את הזיכרון שלה. הם אלה שיודעים מה המלים המותרות ומהן האסורות, מהן התמונות המותרות ומה האסורות, מה הם הצירופים המותרים ומה האסורים, מה הם הספרים המותרים לקריאה ולהפצה ומה לא.
להם נאמר: יש סוגי פאתוס שונים, וסוגי ביטוי וזיכרון שונים, מכיוון שעולמנו מורכב מבני אדם שונים אך כולם נבראו בצלם. מי שאינו מבין זאת ומשתמש בכלי-האיסור (ויהיו כוונותיו טובות וטהורות ככל שיהיו) משתמש בדיוק באותם כלים ואיסורים ששרתו את
האידיאולוגיה הנאצית: 'דרך אחת, זיכרון אחד, ניסוח אחד' כמוהם כ'עם אחד, מפלגה אחת, מנהיג אחד'.
'ראש אחד' הוא שלילת האחר השונה, שליטה על גורלו או השמדתו.
אני מודה גם בשם סבתותינו וסבינו אשר לא זכו לרגעי הנחת הללו של נכדיהם וכן בשם הורינו, אשר הפכו לאילמים בעקבות האלימות הנאצית שחרטה את עצמה בגופם ובנשמתם, כמו חריצי תקליט שבור.
אנחנו, המכונים 'אמנים בני הדור השני', או ה'מיליון השביעי', הפכנו לפה ולרמקול אשר מנגן את ניגוניהם, מדובב ומנסח את סיפוריהם ומדבר את שתיקתם.
לא תכננו או כיוונו את מעשה האמנות הזה - הוא נכפה עלינו.
איננו עוסקים בשואה כנושא, אלא בשואה כמשא על כתפינו וכמסע נפשי אל תוך שברי הפזל המשמעותיים של זהותנו, שחלקים שלו היתמרו בעשן והותירו אותנו יתומים, מרוקנים מרוח ועם חורים שחורים בלב ובראש.
פאזל הזהות הוא מרכיב מרכזי גם בהזדהותו של עם שלם עם עברו. אולם, מבט ביקורתי ומפוקח מציג בפנינו סיטואציה אשר מעוררת מחשבות: ההזדהות עם מורשת החיים והתרבות שלנו אינה עולה בקנה אחד עם אורח החיים השולט והשליט בארצנו.
רוחניות וחיפוש אחר נשמה יתרה הוחלפו בחומרנות; אותיות, אגדות ומדרשים הפכו למסכי כבלים והבלים והקפדה על קוצו-של-יוד הותרה לכדי הזנייתה וקיצה של השפה.
אני מדבר כנגד הפניית העורף לשורשי הקיום היהודי כהווייה, כתרבות וכהשקפת עולם, שמשקיפה על העולם מתוך עמדה של 'הצנע לכת' ולא מעמדה של ביטול, דחייה ובוז. ויתרנו מרצון ושכחנו בלי-לדעת את החכמה היהודית שאבדה בשואה, אך רוחות הרפאים שלה ממשיכים לרחף סביבנו, ממתינים להתגלות. ממתינים לזיכרון המחודש.
אין מונומנט לזכר השואה - אנחנו הזיכרון ואנחנו נרות-הזיכרון. הזיכרון יחיה עם נחיה אותו ולאורו. מי שתופש כל זאת, מבין שכל תכונה, רגש, מחשבה ומעשה שקשורים ל'אנושי' - ובתוכם גם אמנות ופרסים - קשורים, בהכרח, ל'שואה'.
שוב, תודה רבה לנותני הפרס. מי יתן ואנו, זוכי הפרס, נזכה לכך שהקול והביטוי האמנותי שלנו ימשיך להתריע בשער ולהדהד גם בעתיד.
דברים שנאמרו בטקס חלוקת 'פרס זוסמן' ב'יד ושם', ירושלים, בתאריך 27.4.95.
