תרמילים של זיכרונות

בילדותי שהיתי בחברת מבוגרים, הורי וידידיהם, אשר נשאו את השואה על גופם וחיו אותה שוב ושוב בשנתם. זיכרונותיהם היו נעוֹרים בלילות ומתנגנים כמו תקליט שחוּק, שרוּט ושחוּט, חוזרים בכל פעם מחדש אל הסיטואציה הטראומטית מן העבר. כמו בובות-מריונטה הם שִחקו את תפקיד חייהם, בעוד הסיוט משמש כחוט-הפעלה, כמנגנון פנימי משוכלל, שמציף את נפשם המיוסרת גם כך.

 גם לפני רדת הלילה, בשעה שישבו מסביב לשולחן על כוס תה, קוניאק, וודקה או שנאפס ביתי, היה כל אחד מהם – או אף לא אחד מהם – פותח את תרמיל-זיכרונותיו, דולה מתוכו סיפורים או שברי סיפורים, או מילים מוזרות וחורקות, ונותן להם להישפך מתוכו, או, לצערי – חושף את חוסר היכולת להוציאם ממחבואם, בתחתית התרמיל.

מתוך בְּלִיל השפות של סיפוריהם בלטה ועלתה שפת היידיש, אשר גברה על העברית, הפולנית, הגרמנית, ההונגרית והרוסית. ביידיש – כך הסתבר לי – הדברים נשמעו מרגשים הרבה יותר, תיאטרליים, או מצחיקים או צבעוניים, או אמיתיים הרבה יותר. ביידיש, כאשר התרמיל נפתח, דיבר הסיפור מעצמו, כמו שנאמר "ותִפתח את ספר הזיכרונות, ומאליו יקרֵא". (תפילת "ונתנה תוקף", יום הכיפורים)

 אני זוכר כיצד נהג אבי לומר במין טון הגותי, בתום סבב הזיכרונות, או בעיצומם: "יעדער איינער האט זיין אייגענעם פאקל..." ("לכל אחד ישנה החבילה האישית שלו..."). כל אחד מן הנוכחים – חוץ ממני, כמובן – הנהן בראשו והבין, כי חבילת הזיכרונות היא חבילה של ייסורים וצרות ("צורעס" בלשונם); שבחיים האלה אין מלקקים דבש מן הצלחת, אבל גם לעולם-הבא אין לוקחים שום דבר באמתחת ("אויף יענע וועלט נעמט מען מיט זיך גארנישט מיט").  לאחר סבב הגניחות והאנחות של המסובים ולאחר פאוזה קצרה, היה אבי משלים את המשפט בו פתח: "קיינער ווילט נישט מיט יענעם זיך בייטן און איר וואלט קיינמאל נישט מיינע פעקלעך שלעפן" ("אף אחד איננו מוכן להחליף עם האחר את חבילתו ואני סמוך ובטוח שאיש מכם לא היה רוצה לשאת את חבילתי").

אבי, שנחשב ל"מקרה שואה קשה" (לא כאן המקום לפרט) ידע כי באומרו זאת עולה מעמדו – מעמד הסובל/השורד המושלם – ומזכה אותו במיקום גבוה בדירוג "מצעד הקורבנות" של סביבתו. 

בתוך "הבועה הפולנית" שבה גדלתי, היו כולם ניצולי שואה, שוֹרדים, שרוּטים וּמסוּיטים. רק אני, חיימקה שלהם, הייתי "הילד הקטן שנולד בישראל, תודה לאל, שאינו יכול ואינו צריך להבין מה זה לסחוב את חבילת הזיכרונות שלנו... וטוב שכך. למה שגם הוא יסבול?" בבגרותו הבין "הילד הקטן" כי להוריו ולידידיהם לא היה זמן ומקום שאליהם היו יכולים לפנות, בכדי להבין ולקבל את חבילת הזיכרונות ואת הסבל של "האחר", זה שלא היה מן "הסוג" שלהם. בסופו של דבר, מסלול חייו של חיימקה ניתב אותו לעסוק בכך, בחבילה החסרה, השונה והמיוחדת,  של "האחר".

התערוכה תרמילים של זיכרונות נולדה בעקבות פנייתה של גב' דליה דנון, ששני אסונות פקדו אותה, בזה אחר זה: תחילה נפטר בנה וזמן קצר אחר כך נפטר בעלה. גב' דנון החליטה להנציח את זכרם בקריאת האולם המרכזי בבית האמנים בתל אביב על שמם. התערוכה תרמילים של זיכרונות פותחת את האולם בשמו החדש. נושאה קשור גם הוא בזיכרון המתים ובהנצחת שמם.

 התערוכה מפגישה סיפורי חיים שמביאים שבעה אמנים. הסיפורים מזינים, מַפרים, מפריעים או מֵפֵרים את יצירותיהם. התערוכה בוחנת כיצד תר כל אחד מן האמנים המשתתפים אחר מילים-של-זיכרונות, אחר דימויים חזותיים, המארגנים, מנציחים או מעצבים מחדש, את השברים ואת הכאב שמתוכם צמחו. הטקסטים המלווים את העבודות "מציצים" אל תוך תרמילי הזיכרונות של האמנים, המבטאים עצמם במילים שלהם או באמצעות מילים של אחרים.

*

 משמעות הפועל to beg באנגלית היא להפציר, או להתחנן בפני מישהו, וכן - לקבץ נדבות.

משמעות הפועל to bag (שצלילו דומה לצליל הפועל הקודם) היא לשים בשק וכן - לצוד. המילה bag מכילה בתוכה את מגוון אפשרויות האחסון – תיק, שק, שקית, תרמיל וארנק.

הביטוי האנגלי bags of memories  מתייחס לזיכרונות רבים. בשורשי המילה memory  קבורים הקשרים שנעים בטווח האסוציאטיבי, שמתחיל בזיכרון החי (שינון, לימוד בעל פה, רִענוּן) ומסתיים בזכר המת (אזכרה והנצחה). החי על המת. תודעת החי היא זו שתמיד שמאפשרת למֵת לחיות בתוכה באמצעות הזיכרון. באמנות, כאשר תרמיל הזיכרון נפתח ומרכולתו נפרסת לפרוסות דקיקות, בדומה לפרוסות המידע המרכיבות את הצילומים של סורק רפואי (CT), הן עשויות להיראות סתומות וחתומות, למי שנפשו ערלה ועינו עיוורת לסימניהן. למתים יש סימנים חמקמקים, שרק מיטיבי-זכור ידעו לזהות את עקבותיהם המעודנים בגוף. הגוף זוכר את הנוכחות שהיתה לצדו. עם לכתה ממנו – חווה הגוף את ההעדר. ההתרוקנות, האין, תופשים את מקומם בחלל, תרתי משמע. חלל הגוף משווע, מוכן להכיל בתוכו את זיכרון הנעדר. הכלה זו מחייה את המת בתוכנו, מונעת את שקיעתו בתוך נהר הלֶתֶה, נהר השִכחה.

גוף יצירתם של האמניות והאמנים המשתתפים בתערוכה מכיל בתוכו את הנעדר והמרוקן ואת התשוקה לאחוז בסיבי הזיכרון. כמו חוט אריאדנה, יאפשרו סיבי הזיכרון לאמנים להיכנס אל תוך המבוך המורכב והפתלתול של חבילת זיכרונותיהם ואף להיחלץ ממנו, כשהם מחוזקים ומחזקים את האחר. יצירותיהם אינן אובייקט אמנותי אסתטי בלבד, אלא גם חפץ, ספק מאגי, שמציע קבלה, נחמה והשלמה. הפסיכולוגים מכנים את המהלך הזה "עיבוד האבל".

למען הדיוק, לא כל האמנים המשתתפים בתערוכה עוסקים באבל ישיר על מות אדם, או בצער על אובדן מסוים. לפעמים מדובר בהתבוננות קיומית רחבה, או אפילו בהרהור ביחס לעתיד, שבו היצירה תרה אחר ההשלמה עם חוסר השלמות, עם חוסר היכולת לקבל את מצב הדברים, שבו הקיים ייעלם ויותיר אחריו ריקנות.

                                                             פרופ' חיים מאור