המיכלים של מיכה אולמן: מיכה אולמן
"העבודה מתחילה עם גרגר חול ומסתיימת בגרגר חול אחר", אומר מיכה אולמן, בסרט הווידיאו שליווה את תערוכת פסליו ורישומיו, במוזיאון ישראל בירושלים.
בחירת המילים, המתייחסות לעבודתו של מיכה אולמן, אינה מקרית. עולמו של אולמן נע, מזה כ-18 שנים, סביב האדמה שמתחת והשמים מעל. ליתר דיוק "בתפר שביניהם, ברווח שבין סוליות הנעליים והאדמה".
"אזור הגבול מעניין אותי. איפה הדברים נוגעים אחד בשני," הוא אומר. לכן, קטלוגו כ"אמן אדמה" או "פסל מינימליסטי" אינו מקובל עליו. "האם אני אמן אדמה? אולי אמן אוויר? אני 'אמן חופר' כשהאדמה - כחומר, כצבע וכנושא - היא מרכז יצירתי".
מראשית שנות ה-70 חופר אולמן בנבכי האדמה ובנבכי השפה, כמו ארכיאולוג המתחקה אחר אוצרות חבויים בקרומים האפלים שמתחת לקליפת התרבות העכשווית, או כמו בלשן, או מקובל, החופר את שרשי המילים, חודר אל צורות היסוד ורואה את הסוד. שורשי יצירתו מתחילים ומסתיימים בבור. בור כצורה בסיסית, כמשמעות קיומית, בקנה מידה אנושי, כחומר וכאלכימיה "אינני מבין את צורות הבור, על כל משמעויותיו. אני חופר בתוך הבור ומוצא את ההתחלה (לשים זרע) ואת הסוף (לשים אדם שסיים את תפקידו). זה עובד עלי. כשבור נחפר, הוא ריק או מלא? באוויר, בשמים..."
אולמן מנהל שיחות עם שוחות ותעלות, קברים ומקלטים. חפירות טבעיות וגיאומטריות, הנטענות במכלול האסוציאציות האנושיות, היהודיות והישראליות: ב-1972 הוא חפר בורות בכפר מסר ובקיבוץ מצר והחליף את ערימות האדמה, כפעולה סמלית של איחוד פוליטי וקיומי, כמו קשרי-דם. דם, אדם ואדמה. במשך השנים חפר את פסליו המינוריים, הצנועים, האנושיים, השטוחים והמאופקים, באדמת תל- חי, בהר סדום, בגיא בן-הינום בירושלים, ב"ביאנלה" בוונציה, ב"דוקומנטה" בקאסל, גרמניה.
בעיקשות של עובד-אדמה, בחרדת-קודש של קברן, במיומנות של חייל ובאובססיה פרוידיאנית הוא חופר שוב ושוב את דימוייו, כמי שרוצה לדעת את האימה ולדעת את עצמו. לגעת ברחם ולגעת במוות. לפעול מתחת לפני השטח, בצניעות הליכות, בסתר. אני נזכר בשיחה עמו בתל-חי, ב-1980, בה הדגיש כי עבודתו (שורת שוחות ומקלטים הבנויים קש ואדמה, צופים אל עבר חצר תל- חי) מתגלה במקרה, בהפתעה "כמו בטיול בגן-הפתעות או בטבע, כשהולכים ופתאום מגלים תגלית מרגשת".
זהו אולמן, הנחבא אל הכלים וכליו נחשפים באיטיות, בחלחול איטי של אדמת-החול. הוא אינו "אמן אדמה" מסוגם של מייקל הייזר, כריסטו או רוברט סמיתסון. הם כובשי-אדמה, גדולי מידות, תעשייתיים. עבודתם מנצחת את האדמה, מטביעה בה את אגרופם. הם מייצגים את האדם הבורא סדרים מונומנטליים, גלובליים, הנראים ממעוף הציפור, או המטוס, או החללית. סימנים של בני-אנוש. שדָרים אל החלל. "מרכבות האלים".
אך אולמן, לעומתם, מתווה נתיב אחר , אנושי, צנוע, מאזין ומתחשב, מתגונן ומתכונן. נזיר צנוע ונסתר, כאותם ל"ו צדיקים, הטעונים בחכמה, במוסר גבוה ובאהבה. ורק מעטים יודעים לגלותם, לחשוף אותם, לחפור...
מילים ומיכלים
פסליו של אולמן הם פסלי-אדם, ללא דמות אדם. קנה-המידה האנושי של הבור והמקלט, כמו הפונקציונליות האנושית הגלומה בהם, מרמזים על דמויות-הרפאים הנגטיביות הנחבאות בין צורותיהן. כך הדבר גם בדימוי הכיסא הריק, המזכיר את צורת הכס המצרי הקדום לעתים מופיע הכיסא, עשוי מאבן או אדמה, כשהוא ניצב או מרחף על-פני תהום לעתים הוא מופיע כצורה נגטיבית שבין שני לוחות ברזל, או גושי אבן. מעין כיסא רפאים, אוויר או שמים.
גישה דומה הוא נוקט ביחס לצורת הבית כמיכל אנושי, בית-חומר ובית-רוח. בית העומד יציב, בית שוכב, בית קורס ורעוע, או בית הפוך על ראשו.
שלושת פסליו שבמוזיאון מכונים "מיכלים". הם עשויים מלוחות ברזל חלודים, היוצרים צורות תמציתיות ומרוכזות, שבתוכן ערימות חול אדמדם, ה"מתנהגות" באופן דומה ללוח הברזל וקשה, לעתים, להבדיל מיהו מה: שיפוע תלול של חול נראה כמתכת; קיר, הנראה מוצק, הוא חול; בית, הנראה סגור, הוא מיכל פתוח וכו'.
"הלוח בלי חול הוא כמו קומקום בלי תה," מעיר אולמן, "חיפשתי את הגוון המתאים לדיאלוג בין 'הברזל' שבחול לבין 'החול' שבחלודת המתכת. עניין אותי לעסוק בניגודים, בחומרים שנראים דומים בצבע, בטקסטורה וכו' ובכל זאת שונים. נקודת הגבול והסתירה שבין מהויות החומרים".
בהקשר זה זכור לי סרט 8 מ"מ מרתק שיצרה, בשנות ה-70, מיכל נאמן, בשם "דבש/דבק". בסרט נראית נאמן כשהיא יושבת לפני שולחן וידיה טבולות ב"דייסות", שצבען כתום-חום, בשני צדי השולחן. במהלך הסרט מתברר כי אחת מהן היא דבש והשנייה דבק-מגע. באמצעים פשוטים היא מפגישה-מנגידה את החומרים השונים, אך הדומים בצבעם ובחומריותם: היא בודקת אותם גם בהקשרי השפה: "דבש" ו"דבק".
כך גם אולמן, המבדיל בין "לוח" ל"חול", בין קודש לחול ובין יום ללילה (חצות) בטריפטיכון ה"מיכלים".
המיכל הפתוח מכונה "יום" ובו צורה נגטיבית הפוכה של בית. הוא מזכיר גם עמדת טנקים.
"הבדלה" הוא שם המבנה הפתוח למחצה. המבנה הסגור, דמוי הבית-ספינה, מכונה "חצות". למבנה זה יש חלון הצצה לתוך החלל הפנימי, החשוך.
הנרי מור יצר, בשעתו, חורים בפסל, שדרכם ראו את הנוף, הכלוא בתוך הפסל כחלק אינטגרלי שלו. אולמן יוצר חור הצצה אל תוך נשמתו האפלה של הפסל, בדומה לפתח צר המוביל אל קטקומבה, או אל קבר קדום ומסתורי. חור הצצה זה דומה לחלון שנפתח פנימה, אך מזכיר גם חרכי-ירי במקלט או בעמדה. חלון-חצות.
"יום", "הבדלה" ו"חצות" קשורים, ביודעין, לעבודתו של מיכלאנג'לו בואונורוטי "בקר/ערב", "יום/לילה" בקפלה המשפחתית של בית מדיצ'י בכנסיית סן-לורנצו בפירנצה.מיכלאנג'לו יצר שתי מצבות-זיכרון גדולות ללורנצו דה-מדיצ'י ולג'וליאנו דה-מדיצ'י. מעל כל סרקופג הוא הציב שתי דמויות אנושיות, המייצגות את חילופי הזמנים. הדמויות רובצות על הסרקופגים, שהם המיכלים לגופות בית מדיצ'י, ונראות גולשות בחלקן. צורתן מהווה הד לקשתות הסרקופג ולצורות התלת-ממדיות שבקיר. גם שם קיים עימות בין טקסטורות, בין החספוס, שבטיפול המועט באבן, לבין הליטוש בחלקים אחרים שלה. בדומה לבית של אולמן, המשנה את זהותו או כיוונו בהתאם לתנועת הצופה בין הפסלים, כך גם בדמויות הגברים והנשים של מיכלאנג'לו, המייצגים את היממה, משתנות התנועה והבעת הפנים. מיכלאנג'לו, איש הרנסנס, יצר פסלי שיש פיגורטיביים, אך חשיבתו הפיסולית היתה מופשטת, בעוד שאולמן, בן המאה העשרים יוצר פיסול מופשט מינימליסטי, הטעון ומרמז על צורות קונקרטיות בהוויה החיצונית. מיכלאנג'לו ניצל את חוקי הפרספקטיבה להאדרת תפישת האדם כמרכז העולם. אולמן, למוד הניסיון, מודע למגבלות של התפישה האנושית ומפעיל את תעתועי הפרספקטיבה ליצירת עולם חמקמק שבו "הבטוח" אינו מובטח, היציב הוא אבי הקורֵס והאדמה הטובה היא גם "ארץ אוכלת יושביה". וזו, בין השאר, גם אמירה על מצב חברתי ופוליטי.
פסליו של אולמן הינם, אולי, פסלי ברזל וחול, אך מתוך שתיקתם עולה קדושתם ומבדילה בין פסלים שהם "גוף אסתטי בחלל", לבין פסלים שבו-זמנית הם גם מצבות ומקדשים. פסליו של אולמן אינם רק פסלי מגע והתבוננות, הם אבן-שואבת, אבן חכמים, לאלה המוכנים לשבת מולם ולהתבודד בהתבוננות פנימית. מדיטציה לחול וללוח.
פורסם בכתב העת לאמנות "סטודיו" מס' 1, יולי 1989, עמ' 33-32.